(נון) סטופ כדור הארץ

נתחיל מהסוף. לא סוף העולם, למרות שיש אינפלציית אביב גפן באוויר, אלא מהסוף של הפוסט:

היום נפתח לראשונה הבלוג של גליפס. ואוף על הקורונה שהיא הטריגר למרות שכבר הרבה זמן בלוג זה מאסט ב- wish list שלי.

FRIDA KAHLO // עוד נגיע אלייך, רלוונטית מתמיד

ודווקא עכשיו, מרגיש לי שהיצירות שלנו רלוונטיות מתמיד.

לא רק כי כולנו הרבה יותר בבית ומבינים מה עיקר וטפל ואמנות ויופי מרחיבים את הדעת והלב.

זו לא רק האסתטיקה. הרגש והמשמעות שבתוך היצירה הם ההשראה שלי, שלכם. תקראו לזה יופי ואופי, חומר ורוח, או פואטיקה בברזל. מעבר לפן העיצובי שתמיד מנסה להביא את ״הדבר הבא״, היצירות  שעשיתי בתקופה האחרונה ש״לפני המבול״ הנוכחי, מביעות רגש והשראה מדוייקת לצו השעה. וכתיבה זורמת לי בוורידים ונוזלת מתוך האצבעות. היא תמיד מתלווה אצלי לתהליך היצירה. לכן, כאן גליפס ואני נכנסת לתמונה, תרתיי משמע. לתמונה שבתוך התמונה.

אני. כיוצרת שמזוהה עם עבודותיה רבדים .

הפרספקס דווקא בצל התקופה כחיפוש אחר האור.

ואכן שיר כמו סוף העולם ו״מגיפה שאורבת בכל פינה״ שהוקלט כקאבר השבוע הוא דוגמא מיני רבות לאלו שהקורונה לא שברה להם את הלב. הוא כבר נשבר ולא פעם אחת הרבה לפני. משוררים, אנשי רוח ,יוצרים ורבים מדברים על זה שהקורונה לא תפסה אותם לא מוכנים, משברי החיים הם דבר נפוץ גם לפניה. להיפך, אנשים מספרים כעת על כך שהם מרגישים ש״מותר״ לפחד. הבדידות וחוסר הוודאיות פתאום דופקת לכולם בדלת, (ובראש) ואני מרגישה כמו הרבה אנשים שהיתי כאן כבר קודם.

צילום: אני ; פלורנטין. תמזוג לי גם אחד.

כשאדם מפחד לבד יש תחושה חזקה של בדידות, כשמפחדים ביחד, כרקמה אנושית אחת, באופן פרדוקסלי, חלק מהפחד שיש בו את מרכיב האשמה והבדידות מתחלף בהקלה, שותפות גורל ומתן לגיטימציה לרגשות שלנו.

באחד הפוסטים האחרונים שלי דיברתי על זה :

״‪you (don’t) have to put on a happy face‬״

מצפייה בסרט ״הג׳וקר״, שטלטל אותי אישית ורגשית וגרף תשואות פנומנליות ולא בכדי,

אחת התובנות הגדולות שליוו אותי הן שחוסר האותנטיות והלגיטימיות להרגיש גורמת למצוקות הגדולות ביותר. למרוח חיוך מאולץ על הפנים זה פייק.

מותר להרגיש ה-כ-ל.

אז הנה. הרבה מאתנו חולקים ברגשותינו.

שמים מסכות מנייר אבל גם מורידים את המסכות הפנימיות. חולקים רגשות. מאוחדים באנושיותנו.

(DON'T) PUT A HAPPY FACE מתוך הסרט "THE JOKER"

היתי יכולה לפתוח במשפט ״אמנות או נמות״ אבל כאחת שרוצה לחיות, המשפט ההרואי שתואם את הרגשתי הוא ״אמנות היא אחת הצורות שלובשת התקווה״. יצירה מכל סוג, היא מהות. ואחד הדברים שהכי מחממים לי את הלב בשעה לא פשוטה זאת, היא שאני יודעת שבבתים רבים נמצאות היצירות שלנו, שמכניסות לכם ווליום מדויק של 3d של השראה. וכשאתם מסתכלים עליהן והן מזיזות לכם משהו בלב. הלב שלי פועם באושר.

אתם חסרים לי נורא. המפגש אתכם והאינטימיות שנוצרת כשאתם מבקרים בסטודיו. כל אחד מכם, עם הסיפור שלו, שפוגש את הסיפור שלי ובעיקר של היצירה, נטמע בזיכרוני.

נכון שבסטודיו אנחנו עובדות נון סטופ און ליין וטלפונית ומופתעות מההזמנות שלכם ומכמויות האהבה וזה מעיף אותנו. אבל הבלוג הזה הוא חלק מהגעגוע. הבלוג שהולך להיות און ליין יהיה אנטיתזה לריחוק, מטרתו לקרב בינינו, בין היצירות שלנו, אליכם, ואליי. כן, סטופ כדור הארץ, אבל אנחנו כאן אתכם, נון סטופ. שלכם, עם חיבוק וירטואלי ענק, מירב

טיזר ליצירה חדשה בימי קורונה, לאשה מיוחדת שביקשה ציפורים על כל הסלון שלה. נרקם בינינו קשר מיוחד וזו התוצאה. במציאות מרגש הרבה יותר.