סגר עם מסיכות ,עודף זמן פנוי לילדים ולהורים וחוסר וודאות קיומי. הדרך לגיהנום קצרה מתמיד.

קורונה בשילוב חגים וסגר מביאה אותנו לקצה ולא לוקחת שבויים. אבל שלא תטעו, זה לא פוסט התבכיינות. אז איך זה שמתחת למסיכות אנחנו בסטודיו מפזרות רעננות לכל עבר עם אנרגיות של מנוע 5000 סמ״ק ?

קודם כל, אנחנו עושות את מה שאנחנו אוהבות.

המפגש הזה בין אהבה ליצירה, לבני אדם והשראה שניזונה מהחיים עצמם, גם מקשיים ומצוקות, שעבורינו גם הם סוג של דלק. כוחה של יצירה הוא לצרוף זהב מסבל ולצמוח מעפר. אנחנו כאן ועובדות במרץ ״אול אובר דה פלייס״, גם כשהסטודיו סגור לקבלת קהל הוא פתוח ובגדול. פרוייקטים, טלפונים, און ליין ואוף ליין אנחנו אתכם. במילים פשוטות, כולנו נזכרנו בבית ומה הוא בשבילינו. עיקר וטפל חזרו למקומם. אין לאן לברוח.

H O M E I S W H E R E T H E L O V E U S .

הבית הוא המקום הכי שלנו. מרכז חיינו והקורונה רק מדגישה את המהות. הבית. הלב.

ואנחנו לא ממשיכות ליצור. בתמונה : המדפייה החדשה שנשיק בסוף השבוע. פתוחה לסטיילינג אינדבידואלי- אישי. הסיפור שהופך את הבית לשלכם.

מאז הקורונה הביקוש ליצירות של גליפס התגבר. אתם הרוח מאחרי הכנפיים שלנו ואנחנו בכל יום מגלות שגם לבני אדם יכולות להיות כנפיים. לא רק של ציפורים. של מלאכים. כל כך הרבה אנשים טובים יש בעולם ואתם מוכיחים לנו את זה כל יום מחדש בשיחות מלאות האהבה עמכם גם טלפונית מתוך הבתים שלכם, גם בסטודיו ובחזרה.

אז אנחנו בתקופה מוזרה. מצווים לשים מסיכות. מצווים להתרחק .

אבל גליפס היא ההיפך מכל זה ואנחנו לא נותנות לשום סגר להאט אותנו.

אנחנו מאמינות בקרבה וב״לא לשים מסיכות״ במובן המטאפורי הרגשי.

גם בסטודיו לאחרונה פשוט התחלנו לצלם לייבים חיים כדי להרגיש קרובות ,למרוד במרחק שנכפה עלינו ולנפץ את התקרה האינסטגרמית המלוטשת והקרה.

כמה סמלי שבפרק על מסיכות (קורונה טיים) בטיימינג מכוון השקנו את יצירת ״חואקין״ שבתוכה ההשראה החזקה שקיבלתי מהשחקן חואקין פיניקס בסרטו האחרון והמטלטל ״הג׳וקר״ שמסמל מרידה במסיכות.

חואקין כאדם וכשחקן אופי פנומנאלי נתן לי בוסט של אומץ ושחרור רגשי, מעין שילוב מרגש של פגיעות ותעוזה.

ת״א השבוע. על הפסל האייקוני של קדישמן תמונות של בני אדם עם מסיכה. הזוי. צילום: אני.

הפוסט הזה הולך לגעת בכל הקוצים של חיינו ולנסות להפוך אותם לשושנים.

זה לא שיש לי איזה פטנט או גימיק שיעיף אתכם לחלל. אני האחרונה שמורחת חיוך מזוייף על הפנים אבל אפשר להגיד שהתקופה הזאת הובילה אותי לזקק את הדברים שבכוחם להרים אותנו וההיפך.

אז רוצים לדעת מה ״ציפרלקס״ היומי שלנו ואיך זה שאנחנו מחייכות מתחת למסיכות? קודם כל, כי אנחנו מרשות לעצמינו גם לבכות. ממש כמו ילדים שבשניה יכולים לעבור מבכי מרסק לצחוק מתגלגל. אנחנו מאפשרות לעצמינו לחוות את קשת הרגשות שליבינו מטווה לנו.

אני חושבת שכוחם של אמנים, יוצרים ומשוררים הוא לרדת אל מעמקיה של הנפש, מבלי להאשים. לשהות עם הכאב בהבנה, בחמלה. לתת לגיטימציה להרגיש משחררת אותנו מרגשי אשם.זה המסר גם שלי. אני מרגישה את הבור שאפשר ליפול אליו בקלות. בצל התקופה, מילים, אמר עמיחי, ״בשמש הקופחת הזאת, יכולות להיות צל״.

אז הנה, אני מדליקה את האור על האמת שלי כאדם, כאמא, כיוצרת עם כמה כלים שעוזרים לי בתקופה זו בפרט ובמצב האנושי בכלל ומקווה שזה יוכל לעודד ולהאיר אי מי מכם.

טייק איט. דונט ליב איט.

תמונה ששלחה לנו דקלה גורל, סוג של קריצה מחממת לב ל״קורונה טיים״, רמז ליתרונות בתוך החסרונות, זמן לבית, לילדים, לאהבה.

צילום: מהרשת. גם מתחת למסיכה, ממבט בעיניים ניתן להבחין אם הן כבויות או מתכווצות לחיוך. רבים כבויים. תקופה מאתגרת לכולנו.

הציפורים של גליפס. איך נתרומם ?

הנה כמה אספקטים שמאירים ומעירים את חיי וחיי הלהקה והאנשים בחיי הפרטיים ובחיים הפועמים של הסטודיו. מבפנים החוצה אליכם:

DON'T PUT ON A HAPPY FACE *

ההשראה: הסרט הג׳וקר. מורדת במסיכות ובחיוך מאולץ.

לפני כמה חודשים העליתי פוסט אמיץ וכתבתי שאני רוצה להיות אותנטית. לשים מסיכה של הכל (כאילו) בסדר ולהיות מישהו אחר זה הכי המאה שעברה. אנטי גיבורים זה הגיבורים של הדור החדש.

רק מי שיודע לבכות יכול לחייך באמת. רק מי ששקוף, יכול לזהור. בכי זו מתנה. בכי מנקה את שמשות הלב, ומביא לבהירות. רחמיי על אנשים שלא בוכים, כי גוש של מועקה שתקוע בגרון ולא משתחרר אני לא מאחלת לאף אחד.

צילום: מסכות משנות השלושים בהונגריה לפני המלחמה על רקע השפל הגדול. מסכת החיוך הנוראית, נוצרה כטיפול לנשים שלקו בדיכאון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. שיטת הטיפול הזו דגלה ברעיון "הדבק לה חיוך ובסוף היא תשתכנע". מזעזע.

מותר לנו ל ה ר ג י ש. ר צ ו י . ב ע צ ם, ח ו ב ה.

מי שיודע לשהות עם העצב, יודע לחוות שמחה.

מי שיודע מהו פחד, יודע מהו אומץ.

להקשיב לעצמינו, זה לאהוב את עצמינו.

להיות חשוף משמע להיות אנושי. להיות אנושי זה להיות נגיש. אנושיות היא להבין שבני אדם הם חלק מהטבע, הלא מושלם. אנחנו עלה ברוח, נצחיים אך כל כך זמניים, וירוס אחד יכול להשבית עולם שלם.

ואחרי חצי שנה במגירה בחרנו להשיק דווקא עכשיו את יצירת ״חואקין״ .העולם שלנו בתקופה לא ברורה עם פתח למכשולים ולמצוקות ודווקא סרט כמו הג׳וקר הוא יצירת מופת מטלטלת שמצליחה להגיד משהו חזק ולשנות אותנו. ורלוונטית לטיימינג הזה.

״חואקין״. היצירה הגברית הראשונה לגליפס. אומרים ש״אמנות לא יכולה להיות מנומסת״

והיא נועזת במתכוון. דמותו של השחקן חואקין פיניקס כמודל לאנושיות ולתעוזה שבהצגת האני- כפי שהינך. היצירה לא מתיימרת להיצמד לדמותו כנאמנה למקור אלא ניזונה מצלילה עמוקה להלך הרוח שבדמותו. התבוננתי בעשרות תמונות שלו וזיקקתי שני אלמנטים בולטים בו: הצלקת בין האף לפה שמסמלת אנטי שלמות.

הסיגריה כסמל להתרסה, תעוזה ושבירת מוסכמות ובהיבט נוסף, כשמתבוננים עמוק, היא מבטאת חוסר שקט פנימי.האלמנטים המרכזיים ביצירה המרומזת במתכוון הופכים אותה לאנדר-סטייטמנט ומלאת אופי וסקס אפיל.

והנה, אני נוסעת על הכביש באיילון וכתוב שם על עזריאלי באותיות בגודל של בניין:

"wear a mask"

והמסר של הפוסט וה״גאולה״ של הגיבור בסרט הג׳וקר היא דווקא: don’t put an a happy face

הפרובלמטיות שטמונה בלרצות את הסביבה שלנו ולהשתיק את רגשותינו. התחזקות דמות הגיבור האפילה בסרט המטלטל הזה היא כשהוא מתחיל להרגיש שהוא קיים .שנים הוא הרגיש סבל בלתי נתפס כי לא הרשו לו להשמיע את קולו הפנימי והוא היה חייב להיות ״שמח״ תמיד. דמות הליצן הטראגית. ישנה תפיסה רווחת כי מוקיון הוא דמות עצובה שנלחמת באמצעות ההומור בעצב. דמות הליצן היא גם סמל לעצב ובדידות. הגוקר הפך לכזה בגלל הסביבה הרעה והאלימות שהוא ספג שגרמו לו להרגיש יותר ויותר רע ככל שמבחוץ יותר ויותר הוא עטה מסיכה של ״happy and joy” עד אשר הצחוק שלו הפך למחלה. לזעקה אדירה ובלתי נשלטת כשחנק את רגשותיו. על האימה שחווה בילדותו ולאורך חייו הבוגרים.

אני מהרהרת על כך שצריך להקשיב ללב שלנו.

אולי בזכות זה שאני חושפת רבדים מתוכי אני מרגישה קרובה כל כך להרבה אנשים שנפתחים אליי בחזרה?

באופן פרדוקסלי, סרט על מסיכות גורם להבין שאותנטיות רגשית הכרחית בקשר עם עצמינו ועם הסובבים אותנו. חואקין עצמו, בצלילה לחייו, עבר סבל ובאמצעות היצירה, שמר על האנושיות שלו וחרט על דגלו ערכים כמו הומניות, הדדיות, קהילתית וטבעונות. ההצלחה לא שינתה אותו לרעה. זה נותן לי כוח להיות שלמה עם מי שאני ולהרגיש בסדר עם חוסר השלמות כמצב קיומי בטבע ובבני אדם.

* המטרה: מטרה. בלי תכלית אנחנו בדאון רציני.

חואקין אמר כי האמנות ״הצילה את חייו״. הוא לא יודע מה היה עושה בלעדיה. סלב על חלל מודה בפה מלא לקהל על המשמעות שמעניקה לו היצירה במקום להתנשא על גבי הפופולאריות שלו.

בני אדם צמאים למשמעות בחייהם. ״אופנות״ המשמעות נעות בין דתות לבין אידיאולגיות משתנות. אנחנו תאבי משמעות להרוות בה את צימאון נפשינו. רעבים לחתיכת שמיים, שנוכל לשאת אליהם את עינינו ולהגיד: יש לי בשביל מה לקום בבוקר״. המשמעות נותנת לנו את מתנת ההשלמה עם האתגרים והכאבים של החיים. אני מצאתי משמעות אחרי שנים של חיפושים. ילדיי, היצירה שלי, חבריי ומשפחתי וגם בעתות משבר אני קמה בבוקר כי יש לי תכלית.

המבנה האנושי האבולוציוני מאיץ בנו כל בוקר לעשות. גברים היו יוצאים לציד, נשים ללקט .

העשייה והמשמעות מגבירים עוד ועוד את התחושות הטובות וכימית מעלים את רמת הסרוטנין במוח עד שנלך לישון עייפים ומרוצים.

במילים אחרות, העשייה היא כדור הציפרלקס היומי שלנו.ֿ שלי.

לכן כל כך הרבה אנשים מתמכרים לפעילות גופנית. לכן מובן למה בתקופת הקורונה רבים כל כך מדוכאים. אבל לא רק עשייה, אלא משמעות חדשה בחיים יכולה להעיר ולהאיר אותנו.

״אדם מחפש משמעות ״כתב ויקטור פרנקל

בספר שנכתב פוסט שואה.

אם זה טוב לניצולי שואה זה טוב גם לנו.

הספר עוסק בפתרון הטמון בההנחה שיש בכוחו של האדם ובכוחם של אחרים, לעזור לו לצאת מסבך נפשי מתוך החופש להעניק משמעות לחיים, בכל מצב, אפילו הנורא מכל.

יצירת האינפיניטי. האושר שלנו טמון בלהעניק משמעות בשכבות של התבוננות אל עבר אופק שאנחנו יוצרים.

במערכה שניחתה עלינו מהשמיים אני בוחרת בלמצוא משמעות ותשוקה.

בצל הקורונה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. הקורונה חידדה מה עיקר ומה טפל.

״מי שיש לו איזה למה,שלמענו יחייה, יוכל לשאת כל איך״. ניטשה

בית, משפחה, אינטימיות, הדברים הפשוטים שהם החשובים באמת.

יצירה,מוזיקה, למנוע את זיהום העולם, להצחיק ילד, לחפש חברים כנים, למלא את הנפש ביופי, במילים, בארכיטקטורה. בטבע, באהבת אמת. לבקש עזרה, למצוא אדם אחד לפחות שאוהב אתכם כמו שאתם.״

למרוד בדאגות הכלכליות, בזה שתגשימו חלומות שהיו בתוך הבויידם בזמן שהגשמתם חלומות של אחרים.

למרוד בפאסימיות שנכפית עלינו, באופטימיות, לפחות בניצוצות.

למרוד בנסיעות היקרות לחו״ל, בכך שנהנה מיופיו המדהים של הטבע .

סגר? זו הזדמנות להשקיע ביופיו של הבית שלכם. במשפחה שלכם.

תעצבו את הבית שלכם כה יפה ומלא השראה, עד ששום חדר בבית מלון לא יוכל להתעלות על הפינה החמימה שלכם. זאת הסיבה שדווקא עכשיו הביקוש לאהבה (וליצירות של גליפס) מתגבר.

״לא הייתי צריך מגפה כדי לחשוב על חיי, אבל שעות הפנאי התווספו כדי לגמוע משמש החיים. פנאי להקשיב למוסיקה השמיימית ממיתרי לב האדם. הגיע הסוף לאותה ריקנות צרופה, של מרדף או בעצם בריחה אינסופית שכמו כתר הברזל שהיו שמים פעם לוכד אותנו.״

ג’רום ק. ג’רום, שלושה בסירה אחת

אמה, בתי בת ה-9 ואני קוראות את ״הנסיך הקטן״. וכמה מבוגרים יכולים לשכוח. לספור כסף, לספור בתי מלון, לספור נכסים. לספור תארים.

האם רק שם טמון האושר שלנו?

אולי, בחיים המשעממים והבטוחים שעיצבנו לעצמנו פסענו במישור ועכשיו צריך ללכת בינות לכוכבים?

צילום שלי עם כתר ברזל שמסמל כבלים של בריחות. אני לא רוצה לברוח מעצמי למרדף אינסופי סביב הנאות חלולות. אבל על הכתר שזורים פרחי בר המסמלים את הטבע. שורדים בכל מזג אוויר, צומחים מעפר וככל שהם נובלים כך הם יפים עוד יותר.

יצירת המטריקס. למצוא את האמת שלנו בעולם טכנולוגי מנוכר ולהתעמת עם הכבלים והשרשראות בחיינו.

בסרט ״מטריקס״, ניאו מחליט לבלוע את הגלולה הכחולה. אולי זו גם הגלולה המרה שבלענו

בעל כורחינו עם מגיפת הקורונה?

המגיפה הזו היא סוג של יציאה מאיזשהו מטריקס שכולנו היינו בו.

ורוד בעיניים ובלב ביצירה ששמה סמלי כעת : UP & DOWN

גם כשאנחנו למעלה וגם למטה המשפחה והבית הם היסודות שלא נותנים לנו לשקוע או ליפול. כייף ליושבי הבית הזה שמשדר אופטימיות ויופי מדוייק. בית בעיצובה הכשרוני ומלא החיים של דניאל שלייפר

ואחרי כל זה, שתפו אותנו, מה עושה לכם טוב בתקופה הזאת?

בואו נהיה האחד בשביל השני. זו דרך להציל את העולם לא פחות טובה מלחבוש מסיכות.

שלכם באהבה, הגליפסיות

צוות היוצרות היפות מבפנים ומבחוץ, הגליפסיות, בתמונה של ערב השנה החדשה: לינור קוסמת הפיקסלים ומטאורית היצירה, ליילה, מנהלת הסטודיו ובעלת סטודיו למיתוג גרפי בעצמה, בר, בוגרת טריה של שנקר, צלמת וכישרון מהלך ואני, מתמוגגת מהאהבה של כולנו ליצירה ואליכם.